תקווה
לפני שלושים שנה אחי נבו ניצל בנס בתקרית עם מחבלים. היה רק בן 22, נהג סמיטרלר, האינתיפאדה הראשונה, ליד בית לחם. מחבלים ירו במאבטח שלו ופצעו אותו קשה. הם הגיעו לאחי והצמידו לו אקדח לראש ולחצו על ההדק. לא יצא כדור והוא הצליח לברוח.
אתם מבינים במונחים של היום ששום דבר לא השתנה פה במדינה שלנו. רק עברו שלושים שנה.
למזלי אחי נשאר בחיים. השגחה עליונה. לרבים לא היה את זה בשבת ה-7/10/2023.
היום הארור הזה זרק אותי למקרה של אחי נבו.
בהתחלה הוא חשב שהוא יכול להתמודד בלי לטפל בעצמו אבל התופעות לא איחרו להגיע. הוא עבר תהליך שיקום ארוך בשיטה של 'חשיפה ממושכת' ותוך כדי עסק ביין.
הייתי נערה שכל זה קרה. יש לי אח גיבור. איך הוא התמודד עם הדברים וכל הקשיים, הסיוטים, המשברים. איך הוא לקח את זה וטיפל בעצמו ועשה משהו חיובי עם עצמו ועם החיים שלו.
לא מחלימים מזה, לומדים לחיות עם זה.
הוא הקים לפני כ-21 שנה את 'יקב נבו' כחלק מההתמודדות שלו עם הטראומה.
יקב בוטיק במושב מטע בהרי ירושלים.
ליין הוא הגיע כשדודה שלי לאה שגרה בצפון הייתה צריכה לעבור סדרת טיפולים בבית החולים הדסה בירושלים. אחי הציע לה לבוא לגור בקרוואן שהוא גר בו קודם עם אשתו איריס והילדים. בדיוק הם סיימו לבנות את הבית שלהם בסמוך.
דודה שלי לאה היא תופעה בפני עצמה 'אנרג'יזר'. לא יושבת לרגע. גם כשהייתה חולה הייתה קוטפת זיתים ותאנים מהעצים, אופה ועושה יין. היא ובעלה חיים ז"ל היו עושים יין בבית שלהם והיא אמרה לאחי שהיא תעשה גם שם במושב. וככה הכל התחיל.
הכל התחיל בקטן, בבית, לדרוך את הענבים ברגליים.
אחרי שנה דודה שלי לאה החלימה וחזרה לביתה אבל היקב של אחי רק הלך וצמח מאז.
אחי הוא דור שלישי לחקלאים. סבא שלנו מסעוד ז"ל היה חקלאי בהרי האטלס במרוקו והמשיך גם פה בארץ. לנו היה משק של עופות מטילות במשך שנים.
יש כיום ביקב מרכז מבקרים בו מתקיימים סיורים וטעימות יין, סדנאות יין, ימי גיבוש של חברות, ימי עיון, אירועים משפחתיים ואירועי בוטיק.
מרתף חביות בו מאכסנים את היין. את מרכז המבקרים הוא בנה במו ידיו ונעזר בדוד שלי חיים ז"ל שהיו לו ידי זהב.
הוא למד ועבר הכשרות בתחום היין והתחיל לעשות יין מקצועי ובנה לעצמו סגנון יין ייחודי.
את הכרם הראשון הוא נטע ב-2010 ולאחר מכן נטע כרמים נוספים. כל שנה כל המשפחה וחברים מגיעים לבצור ולעזור כשיש נטיעות.
ביקב מיוצרים כיום כ-20,000 בקבוקים בשנה ממבחר זני ענבים. איריס אשתו והילדים, גל, עדי ושיר כולם מסייעים במה שצריך ביקב. יקב משפחתי כשמו כן הוא.
הוא מתופף מכיתה ד' בתופים. אני זוכרת שתופף על סירים עד שקנו לו מערכת תופים ומאז הוא לא הפסיק. הוא מנגן בלהקת "ריפליי".
עכשיו שהתחילה מלחמת חרבות ברזל הוא סיפר לי שהוא בכיתת כוננות ביישוב עם הבן שלו עדי. הייתי גאה בו. שהוא לא נכנע לטראומה עם כל הקושי הוא יגן על הבית שלו ככל שצריך.
מה שקשה זה שהדור של הילדים שלנו וכנראה גם הדורות הבאים יצטרכו להמשיך להתעסק עם האויב הארור הזה. חשבנו שהילדים שלנו יגיעו לצבא יהיה שלום. שלא יצטרכו להילחם. איזה תמימים.
אח שלי שרק תחייך ותעשה שמח וטוב לאנשים על הלב בכל מה שאתה עושה כי אתה אור!
רחלי – אחותך הגאה
אני ראיתי כמה הם הלכויותר מדי מהם לא חזרוחברים נפרדו, בתים נשברודמעות של משפחות נשפכוניצנים של אנשים, פרחים שלא יפרחוהתקווה בראשינו, אהבה בנפשנוהחלום ברוחנו אז, לעד נמשיך בדרכינו
נעלמה לה הדממה, שוב קולות המלחמהעוד חייל חוזר עטוף במה? בדגל המדינה!דם ודמעה נספגים באדמה!עוד אמא המומה, נשארה לה רק תמונהת'תקווה בלב נועל, עם חזק לא נתקפלכי לא נולד הבן זונה שיעצור את ישראל!
תן לי ת'תקווה לקבל מה שאין, ת'כח לשנות מה שכן
בואו נמשיך החיים לפנינולא מאוחר כי מחר יום חדשהחלום יגווע אם נאבד את התקווהאז הושיטו יד לאהבה
הבטחתם יונה, ברקיע יש עיטאחי סירפד רעיל עוקץ זה לא עלה של זיתחיים בחלום, כולם מדברים על שלוםאבל יורים, לוחצים, מושכים, סוחטים ת'הדקבעולם של פיגועים אנשים תמימים עוד מדבריםחיים באשליית הצדק, הם מרחיבים בעם ת'סדק
עובר טירוף יום יומי כדי לשרודלא רוצה לחיות כדי להילחםסאב נלחם כדי לחיותנוטע תקווה, משריש שוריםמגן בגופי על החלום שלא יתנפץ לרסיסיםדי מספיק עם הכאב, מספיק עם הדרמההשנה שהאדמה מדממת, לא נמה ולמה?
תן לי ת'תקווה לקבל מה שאין, ת'אומץ לנסות לתקן
בואו נמשיך החיים לפנינולא מאוחר כי מחר יום חדשהחלום יגווע אם נאבד את התקווהאז הושיטו יד לאהבה
אלוהים, תן לי ת'תקווה לקבל מה שאיןתן לי את הכח לשנות את מה שכןתן לי את האומץ לנסות לתקן, את העולם
בואו נמשיך החיים לפנינולא מאוחר כי מחר יום חדשהחלום יגווע אם נאבד את התקווהאז הושיטו יד לאהבה
בואו נמשיך החיים לפנינו (לפנינו)לא מאוחר כי מחר יום חדשהחלום יגווע אם נאבד את התקווהאז הושיטו יד לאהבה
בואו נמשיך החיים לפנינולא מאוחר כי מחר יום חדשהחלום יגווע אם נאבד את התקווהאז הושיטו יד לאהבה
צילומים: רחלי חזן-זלק