לא תמיד הייתי עכבר העיר. נולדתי וגדלתי למעשה בכפר. מושב בהרי ירושלים – מושב מטע. הייתי ילדת טבע. ההורים שלי גידלו עופות מטילות ואני עזרתי בלאסוף את הביצים. גדלתי בלול תרתי משמע. מסביב ללול היה יער ושם בילינו בתור ילדים הרבה. אספנו פטריות, אצטרובלים.
היה לי שכן בילדות שקראו לו ששי ז"ל. הוא נפטר בצעירותו בניתוח לב שעבר בחו"ל. בלתי נתפס זה היה בעיניי אז וגם היום. היו לנו אוספים משותפים. האמאות שלנו היו שכנות קרובות שנפגשו הרבה ודיברו על הכל. אבא שלו היה מביא שקים של אצטרובלים שהיו בהם צנוברים. היינו שמים אותם במדורה שיפתחו והצנוברים יצאו מתוך האצטרובל והיינו אוכלים את זה. לימים רק הבנתי כמה הדבר הזה שהיה לנו מתחת לאף ושיחקנו בו הוא מצרך יחסית יקר ומשובח תרתי משמע. לא רק הצנוברים אלא היחסים והקרבה וכל מה שעטף אותנו שהיום כמעט ולא קיים.
4 מחשבות על “עכבר הכפר”
אחותי היקרה כל פעם מחדש אני נירגש מהתמונות המדהימות וכמובן מהתכנים ובכלל את אחות מיוחדת
אח שלי… תודה רבה ❤️
מקסים רחלי.
קראתי והתענגתי על כל מילה, ריח, טעם, נוסטלגיה, אהבת הטבע ובעיקר אהבת האדם.
אין כמוך,
יעל
איזה כיף לשמוע. תודה רבה יקירה. ריגשת ♥
סגור לתגובות