עכבר הכפר

לא תמיד הייתי עכבר העיר. נולדתי וגדלתי למעשה בכפר. מושב בהרי ירושלים – מושב מטע. הייתי ילדת טבע. ההורים שלי גידלו עופות מטילות ואני עזרתי בלאסוף את הביצים. גדלתי בלול תרתי משמע. מסביב ללול היה יער ושם בילינו בתור ילדים הרבה. אספנו פטריות, אצטרובלים.

היה לי שכן בילדות שקראו לו ששי ז"ל. הוא נפטר בצעירותו בניתוח לב שעבר בחו"ל. בלתי נתפס זה היה בעיניי אז וגם היום. היו לנו אוספים משותפים. האמאות שלנו היו שכנות קרובות שנפגשו הרבה ודיברו על הכל. אבא שלו היה מביא שקים של אצטרובלים שהיו בהם צנוברים. היינו שמים אותם במדורה שיפתחו והצנוברים יצאו מתוך האצטרובל והיינו אוכלים את זה. לימים רק הבנתי כמה הדבר הזה שהיה לנו מתחת לאף ושיחקנו בו הוא מצרך יחסית יקר ומשובח תרתי משמע. לא רק הצנוברים אלא היחסים והקרבה וכל מה שעטף אותנו שהיום כמעט ולא קיים.

ללכת יחפים במושב, לנשום את האוויר פסגות, למצוא צב בחצר ולהיתקל בקוצים של דורבן.
לקטוף חרובים, שסק ואגוזים מהעץ. חלום!

בבגרותי חשבתי שזה חור על פני הגלובוס ואף אחד לא מכיר אותו. נורא רציתי שהורי יעזבו לעיר. מזל שהם לא שמעו לי.

הייתי הבת הכי קטנה בבית ורוב הזמן האחים שלי גרו מחוץ לבית, בצבא וכו'. מה שיצא שהייתי כמעט ילדה יחידה. זה לא עשה אותי מפונקת יותר. אבל נהניתי מזמן האיכות עם ההורים שלי.

נסעתי עם אמא שלי ז"ל כל שבוע לקניות בשוק בירושלים. הייתי עוברת איתה מדוכן לדוכן וכולם הכירו אותה ונתנו לנו לטעום ממרכולתם.

ואז אחרי הצבא עזבתי לקיבוץ ומשם לטיול אחרי צבא שבו הכרתי את בן זוגי רן. עברנו לגור יחד בעיר. אמנם בבית פרטי אבל בעיר. כבר לא היה לי יער מאחורי הבית אבל עדיין הייתי בסביבה טבעית עם עצי מנגו בחצר. כשעברנו במהלך השנים לרמת גן ונכנסתי לגור בבניין זה לא היה פשוט עבורי ונתפס. אבל מאז ועד היום אני כבר עכבר העיר. אני מאוד נהנית ממה שיש לעיר להציע, מהזמינות של הכל אבל עדיין הטבע הוא חלק גדול ממני. כשמתאפשר אני לוקחת את עצמי לשאוף קצת ממנו, לחוש אותו, את הריחות.

הילדים שלי גדלו רוב חייהם בעיר. אמנם סבא שלהם והדודים שלהם גרים עדיין במושב ואנחנו הולכים לבקר שם. אבל חשוב לי שהם ילמדו ויכירו את הטבע. שניהם בחוגי סיירות בהם הם יוצאים מגיל יחסית צעיר לשטח וישנים בו. זה מאוד עזר להם בהתבגרות, באחריות, בהרבה דברים.

אבל להיות עם אמא בטבע לא כל יום יוצא להם. אז שבת אחת יפה החלטתי שאני לוקחת אותם לפיקניק בטבע.
לחוש את הריח של היער אחרי הגשם. לחפש פטריות. להיות ביחד. ביחד אבל לא בבית.

הזמנתי לנו סלסלת פיקניק מיקב ספרה במושב גבעת ישעיהו.
www.spherawinery.com

מי מכם שמכיר יודע שלאחי נבו המוכשר יש גם יקב בוטיק במושב מטע שבהרי ירושלים. רק עליו אני יכולה לכתוב שעות על האיש ופועלו ואיך הוא הגיע לזה ומה הוא יצר ואיזה פלא יש לו בידיים. אבל אקדיש לו פוסט נפרד.

לקחנו את הסלסלה המלאה בכל טוב שאנחנו בחרנו ויצאנו למצפה משואה שנמצא מספר דקות נסיעה מגבעת ישעיהו. יש במקום תצפית נפלאה על האזור. נכנסו לתוך היער והתמקמנו לנו. אחרי שאכלנו מכל הטוב הזה, פשוט ישבנו ושמענו את השקט שיש ליער להציע. שלא תטעו היו אנשים נוספים שטיילו שם. אבל מצאנו את השקט שלנו עם עצמנו. חקרנו את העצים מסביבנו, היינו ביחד נטו.

קחו את יקירכם וצאו לטבע. תנשמו את האוויר, את יקירכם ותראו להם את השורשים. תצרו זכרונות ♥

רואים רחוק רואים שקוף
מאיר בנאי
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: שמוליק קראוס

צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף.

בן אדם כעץ שתול על מים
שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים
בו בוערת אש.

אז דרכי אבדה
חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת
שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר.

בן אדם…

בערה בי אש
יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי
למצוא שאת איתי
עד בוא הדרך אל סופה.

בן אדם…

4 מחשבות על “עכבר הכפר”

  1. נבו חזן

    אחותי היקרה כל פעם מחדש אני נירגש מהתמונות המדהימות וכמובן מהתכנים ובכלל את אחות מיוחדת

  2. יעל פרידגוט

    מקסים רחלי.
    קראתי והתענגתי על כל מילה, ריח, טעם, נוסטלגיה, אהבת הטבע ובעיקר אהבת האדם.
    אין כמוך,
    יעל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

My Newsletter

הצטרפו עכשיו לקהילת הניוזלטר שלי וקבלו עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג ❤